אם חיפשתם לוח חזון של הגשמה, כנראה שאתם כבר יודעים את שתי התשובות שתקבלו. אחת אומרת דמיינו את זה בבירור מספיק והיקום ימסור לכם את זה. השנייה אומרת שכל הדבר הזה שטויות ואתם טיפשים ששאלתם. אף אחת מהן לא ממש שימושית בערב יום שלישי כשאתם עייפים.
הנה תשובה שלישית, וזו זו שהאפליקציה הזו בנויה סביבה. התמונה שווה להחזיק אותה. היא באמת שווה להחזיק אותה. היא פשוט לא עושה את הדבר בעצמה, והחלק שהיא כן עושה שימושי יותר מהחלק שבדרך כלל מוכרים אותה עליו.
מה אנשים מתכוונים בלוח חזון להגשמה
בדרך כלל אחד משלושה דברים, ושווה להפריד ביניהם כי הם נכשלים בדרכים שונות.
הראשון הוא לוח של תמונות של חיים עתידיים, נשמר במקום גלוי, נצפה מדי יום בכוונה. השני מוסיף תרגול: כתיבת התוצאה, אמירתה בקול, רישום יומן כאילו זה כבר קרה. השלישי הוא הגרסה החזקה של חוק המשיכה, שבה ההסתכלות והאמונה הן המנגנון, והעולם מצופה להגיב בהתאם.
כמעט כל מי שמחפש את זה עושה את שני הראשונים. השלישי היא הטענה שמתווכחים עליה באינטרנט, וזו שאנחנו לא הולכים לעשות.
התשובה הכנה לגבי אם זה עובד
אנחנו לא יכולים להגיד לכם שהסתכלות על תמונה של בית גורמת לבית, ואנחנו לא הולכים לרמוז לזה. אף אחד שמוכר לכם אפליקציה לא יודע את זה, כולל אנחנו, וחברה שאומרת לכם אחרת אומרת לכם מה שאתם רוצים לשמוע כי זה הופך את המכירה לקלה יותר.
מה שאנחנו יכולים לומר צר יותר ונכון: קשב הוא משאב אמיתי, הוא מוגבל, ולאן שמפנים אותו משנה מה עושים. תמונה היא דרך זולה מאוד להפנות אותו. זו לא טענה מיסטית והיא לא צריכה להתלבש כאחת.
החלק שהוא אמיתי
תורידו את המטאפיזיקה ולוח הגשמה עדיין עושה שלוש עבודות, וכולן שוות לעשות.
הוא שומר את הסיבה מולכם ברגע שבו אתם מחליטים. ביום הראשון תוכלו לדקלם בדיוק למה אתם חוסכים, רצים, לומדים או מפסיקים. עד השבוע השלישי הסיבה הפכה למופשטת ורק המאמץ עדיין מוחשי, וזה בדיוק הרגע שבו אנשים מוותרים. תמונה הופכת את זה. המאמץ נשאר מופשט והסיבה הופכת לדבר שאפשר לראות.
זה גורם לכם לשים לב לדברים שהייתם עוברים לידם. החלטה על מה שאתם באמת רוצים, בפירוט מספיק כדי לצלם אותו, משנה את מה שאתם רושמים: הקורס, השיחה, החדר להשכרה, האדם שעושה את העבודה שאתם רוצים. זו תשומת לב רגילה שעושה עבודה רגילה, וזו כנראה האמת מאחורי הרבה מהסיפורים שאנשים מספרים על הגשמה.
זה הופך את הרצון לספציפי. "יותר כסף" אי אפשר לפעול לפיו. "ארבעת אלפים עד יוני, לקורס" כן. חצי מהערך של בניית לוח הוא שאתם נאלצים להחליט של מה התמונה.
החלק שלא, ולמה זה חשוב
לגרסה החזקה יש עלות, ולא האנשים שמוכרים אותה משלמים אותה.
אם להאמין מספיק חזק הוא המנגנון, אז אי קבלת הדבר היא כישלון של אמונה. זה מקום אכזרי להגיע אליו, והוא נוחת הכי קשה על האנשים שהיעדים שלהם היו הכי קשים: אלה שמתמודדים עם מחלה, חוב, התמכרות או שוק עבודה שלא אכפת לו כמה בבירור הם דמיינו. מסגרת שמאשימה אתכם בשקט בתוצאה היא לא מסגרת ששווה לשמור עליה, כמה שהיא מרגישה טוב בשבוע הראשון.
יש גם קו מחקר בפסיכולוגיה, שמיוחס בעיקר לגבריאלה אטינגן, שמצא משהו לא נוח וששווה לדעת עליו: אנשים שמדמיינים בבירור שכבר קיבלו את התוצאה משקיעים לרוב פחות מאמץ, ומקבלים ממנה פחות, מאנשים שמדמיינים את התוצאה יחד עם המכשול שעומד בדרך. זהו גוף עבודה אחד, רחוק מחוק טבע קבוע, ואנחנו לא הולכים להגזים בו. אבל הוא מצביע לאותו כיוון כמו הניסיון הרגיל. הפנטזיה מספקת, וסיפוק הוא לא מוטיבציה.
מה שמציע תיקון פשוט, והלוח יכול להישאר: שומרים את התמונה, ומחברים אליה את המכשול ואת הפעולה.
איך בונים אחד ששורד יום שלישי
כל מה שלמטה הוא הגרסה המעשית. זה עובד בין אם מאמינים לדבר מסוים על איך יעדים מתממשים ובין אם לא.
- תמונה אחת, ספציפית. הרחוב האמיתי, הכניסה האמיתית, האדם האמיתי. יש טיעון ארוך יותר בעד תמונה אחת על פני עשרים באיך ליצור לוח חזון שעובד, ורעיונות למה התמונה צריכה להיות במה לשים על לוח חזון.
- תגידו את המכשול בקול. לא כדי להיות שליליים. כי המכשול הוא בדיוק לאן שהתוכנית שלכם צריכה להגיע. כסף, זמן, הערב שתמיד אובד לכם, האדם שתמיד מזמין אתכם לצאת ביום חמישי.
- פעולה יומית אחת, קטנה מספיק כדי שיום רע לא יוכל לעצור אותה. עשרה דולר שהועברו. עשרים דקות בעמידה. פרק אחד. היום עצמו, אם אתם מפסיקים משהו.
- שימו אותו במקום שהעיניים שלכם כבר הולכות אליו. לוח שמבקרים בו בכוונה הוא לוח שמבקרים בו כשכבר מרגישים מוטיבציה, וזה הרגע שהכי פחות צריכים אותו. מסך טלפון נראה עשרות פעמים ביום בלי החלטה.
- מחליטים עכשיו מה משמעות של יום שפוספס. לפני שזה קורה, כשזה עדיין היפותטי. יום אחד שפוספס עולה יום אחד.
על תסריטים, אישורים וטקסים יומיים
הרבה אנשים כותבים את התוצאה כל בוקר, או אומרים אותה בקול, או משתמשים באחד השגרות הממוספרות שנפוצות ברשת. אנחנו לא הולכים ללעוג לזה, ואנחנו גם לא הולכים להסביר את זה כפיזיקה.
מה טקס עושה באופן אמין הוא לגרום לכם להסתכל על הדבר, בזמן קבוע, כל יום. זה רוב מה שכל מערכת הרגלים מנסה לקנות. אם לכתוב שלוש שורות כל בוקר זה מה ששם את המטרה שלכם מולכם לפני שהיום מתחיל, הטקס הרוויח את מקומו בתנאים שלו עצמו.
האזהרה היחידה היא מלכודת ההחלפה. כתיבה על היעד יכולה להתחיל להרגיש כמו התקדמות לקראת היעד, וזה לא. המבחן פשוט ומעט לא נוח: בסוף שבוע, מה השתנה בעולם שמחוץ למחברת? אם התשובה היא כלום, הטקס החליף בשקט את העבודה.
מה לחפש באפליקציית הגשמה
הקטגוריה היא בעיקר כלי קולאז'. הם נעימים לשימוש והם עוצרים בהרכבה, מה שאומר שללוח המוגמר אין קשר לזה אם עשיתם משהו היום. כמה דברים כדאי לבדוק לפני שמתקינים אחד.
- האם זה משתנה כשעושים משהו? לוח שנראה זהה ביום אחד וביום ארבעים לא נושא שום מידע עליכם, ומפסיק להיראות.
- היא חיה על מסך הבית שלכם? אם התמונה נמצאת בתוך אפליקציה שצריך לפתוח, היא מתחרה בכל השאר בטלפון ומפסידה.
- מה קורה כשמפספסים יום? אם התשובה היא מונה שנופל לאפס, זה היום שבו רוב האנשים מוחקים את האפליקציה.
- מי עוד יכול לראות את זה? מטרות הגשמה הן לרוב פרטיות בצורה שמטרות כושר לא.
יש גרסה מלאה יותר של ההשוואה הזאת באפליקציות לוח החזון החינמיות הטובות ביותר ומדריך שלב אחר שלב לעשות את זה בלי אפליקציה בכלל באיך בונים לוח חזון דיגיטלי בטלפון.
מה בנינו, ולמה זה נראה ככה
אתם בוחרים תמונה אחת של מה שאתם עובדים לקראתו. היא מתחילה מתחת לכיסוי מטושטש, מחולק לאזור אחד לכל יום במסע שבחרתם. כל צ'ק-אין יומי חושף אזור אחד, באפליקציה ובווידג'ט מסך הבית, כך שהתמונה היא גם הסיבה וגם הרישום. בסוף, כל התמונה שם ואתם עשיתם את הימים שהביאו אותה לשם.
תפספסו יום ואותו אזור יישאר מכוסה. שום דבר לא מתאפס, אף מונה לא יורד לאפס, ושום דבר שכבר חשפתם לא נלקח בחזרה. הכלל הזה הוא כל העיצוב, וההיגיון מוסבר במה לעשות כשמפספסים יום.
התמונה שלכם והצ'ק-אינים שלכם נשארים במכשיר שלכם. אין פיד, קהילה או שום דבר לשתף אלא אם תבחרו, וזה חשוב למטרות שאנשים עדיין לא מוכנים לדבר עליהן. היא חינמית בiPhone ו-iPad ובAndroid, והיא רצה גם על Mac, Windows, Apple Watch ו-Wear OS.
דוגמה מפורטת
מישהו רוצה לעזוב עבודה שהוא לא אוהב ולחזור ללימודים.
- התמונה: הכניסה למכללה האמיתית, מצולמת ביום שהלכו לראות אותה.
- המכשול, בשם: העלות, והעובדה שהם עייפים בשבע כל ערב.
- הפעולה היומית: קטע אחד מחומר הכניסה, בתוספת סכום קבוע שהועבר לחשבון נפרד. שניהם קטנים מספיק ליום שלישי עייף.
- האורך: שלושים יום, ואז עוד שלושים. לא שנה, כי שנה אי אפשר להרגיש.
- איפה זה גר: מסך הבית של הטלפון, חושף.
- כלל היום שהוחמץ: יום שהוחמץ הוא חלק אחד.
אחרי שלושה שבועות, רוב התמונה גלויה, בחשבון יש כסף אמיתי, ושני ימים הוחמצו ועדיין מוצגים ככיסוי. שום דבר בזה לא מיסטי והכל בזה אמיתי, וזאת הנקודה.
הגרסה הקצרה
שומרים את התמונה. הופכים אותה לספציפית, שמים אותה במקום שאליו כבר מסתכלים, ונותנים לה להשתנות ככל שמגיעים. נותנים שם למכשול ומחברים פעולה קטנה אחת שאפשר לענות עליה כן או לא הערב. מחליטים מראש שיום שפוספס עולה יום אחד.
התמונה שומרת על הסיבה מול העיניים שלכם. ההופעה היא מה שמקדם את המטרה. מי שאומר לכם שהראשון מחליף את השני מוכר לכם משהו.
מקומות נפוצים שבהם אנשים מפנים את זה: מבחנים וחזרה, חיסכון לדבר ספציפי, אימון והפסקת שתייה, שבהם איפוס הוא הדבר הכי גרוע שעוקב יכול לעשות למישהו.